שפתי חכמים, דברים י״א

מהדורה: חומש שפתי חכמים, הוצאת מצודה, 2009

מפרשים:
1 תנו לב לדעת ולהבין כו'. לא שהודיעם היום שום דבר, שהרי לא הודיעם פה ידיעה חדשה:
2 אני מדבר עכשיו כו'. פי' את הוא כמו עם. והוסיף אני מדבר, כי לולא תוספות אני מדבר אין מובן כלל, ולכך הוצרך לפרש מלת את שפירושו עם, כי על המקבל הדבור אינו נופל בו אלא מלת עם. והוסיף מלת עכשיו, כי בלא תוספות היה המובן שלא ידבר עם בניהם לעולם, רק עם אלה לבדם:
3 שנעשית הארץ מדרון כמשפך כו'. והא דמפרש רש"י הקרא שלא על הסדר, י"ל דקאי ג"כ על הקרא וידעתם פסוק ב, שראוי לקבל תוכחתי מאחר אשר ראיתם כל האותות אשר עשה במצרים, ואשר עשה לכם במדבר, ואשר עשה לכם בשעת בליעתן של דתן ואבירם, שנבלעו בקרב כל ישראל ונעשה הארץ מדרון כמשפך, ולא נפל אחד מישראל במדרון ההוא אף שהי' עומד אצלו, וזהו נס גדול:
4 כי לא את בניכם כו'. פי' מלת כי הראשון שם פירושו דהא, והאחרון אלא. כאילו אמר תנו לב לדעת ולהבין תוכחתי דהא לא עם בניכם אני וכו', כמו שפי' רש"י לעיל, אלא עמכם וכו' אני מדבר. ומפני שלא יתכן לומר אלא עמכם עיניכם הרואות, הוסיף מלת אשר קודם עיניכם:
5 ונאמרה הבטחה זו לישראל כו'. רצונו לתרץ למה הזכיר כאן ארץ מצרים יותר משאר ארצות, ומפרש דהבטחה וכו':
6 יכול בגנותה הכתוב מדבר כו'. יש להקשות מה היתה כוונתו של משה שידבר בגנותה של א"י חס ושלום, והלא המרגלים נלקו על שהוציאו דבה על ארץ ישראל. ועוד קשה ואיך יתפרש הקרא שלאחריו והארץ אשר אתם עוברים שמה למטר השמים תשתה מים, וזה למעליותא. ונראה דהכי קאמר, יכול וכו', כלומר אע"פ דארץ ישראל היתה צבי לכל הארצות ואפי' מארץ מצרים, אפילו הכי ארץ מצרים טובה היא מצד מה שבטבעה מגדלת זרעים תמיד בהיות שמשקים אותה תמיד, והארץ אשר אתה עובר שמה אי אפשר להשקות אותה כיון שהיא ארץ הרים, ועוד שצריך להשקותה פעמים רבות, מפני שהמים נוזלים מן ההר והארץ לא תשבע מים, וא"כ בדרך טבע אינה מגדלת זרעים כי אם בהשגחת השם, והפך הטבע. וזהו שבח לישראל שיזונו בדרך נס אע"פ דבטבע אינה טובה היא כארץ מצרים, ועל זה אמר שמא בגנותה, כלומר מתוך גנותה יספר ג"כ שבחה:
7 ת"ל וחברון שבע שנים נבנתה וגו'. רצה לומר שבע שנים נבנתה חברון קודם צוען:
8 ובכתובות דרשו בענין אחר כו'. כי לפירוש הראשון יהי' שנים כמשמעו, ונבנתה בנין ממש, ומלת לפני קודם בזמן. אבל לפי מה שדרשו בכתובות יהיה פירוש של שנים שונים, ונבנתה מלשון ואבנה גם אנכי ממנה בראשית ל ג, שהוא לשון עשיית פירות, ולפני קודם במעלה:
9 אלא שמבונה על אחד משבעה בצוען. מבונה לשון עושה פרי כמו ואבנה גם אנכי ממנה שם כדפירש רש"י כתובות קיב., כלומר חלק קרקע אחד שבחברון עושה תבואה כנגד שבעה חלקים שבצוען:
10 אפילו ארץ רעמסס כו'. דאם לא כן אשר יצאתם משם למה לי:
11 לראות מה היא צריכה. דאל"כ מאי עד אחרית השנה, הרי כל שנפסק בראש השנה נוהג כל השנה, ועוד בעיני ה' אלהיך סגי. אלא לשנות גזירות הגזורות בר"ה כפי הראוי לאנשים: ול"נ דממלת תמיד קא דייק לה, דמשמע שתמיד בכל עת הוא משגיח עליה לחדש לה מה היא צריכה. וכן משמע במס' ראש השנה יז:. גור אריה:
12 כדאיתא בראש השנה. אם ישראל רשעים הם בר"ה הוא גוזר שיבואו גשמים מועטים באותו שנה, וכשחוזרין בתשובה בתוך אותו שנה, אז לא יוכל להוסיף שהרי כבר נגזר, מה עושה הקב"ה מביא אותן גשמים על השדות וקרקעות, ולא למקום מדבר או ליישוב שאינו צריך לגשמים, גם מביא אותם בעתם. וכן להפך. ואם הם טובים בר"ה וכו':
13 למטר השמים תשתה מים. שאם תשמעו אז ונתתי מטר ארצכם ואם לאו ועצר וגו':
14 אם תשמע בישן כו'. פירוש אם תחזור על למודך ששמעת תתחכם בו ותבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים. וכן פירש רש"י פרק לולב וערבה סוכה מו:. ואף על גב דגבי הענק תענק אמרי' דברה תורה כלשון בני אדם, היכא דאיכא למדרש דרשינן. רא"ם: א"נ הכא מוכח דכתיב והי' שהוא לשון ודאי, ומלת אם הוא ל' ספק, לכן דרשו בו מה שדרשו:
15 שכן כתיב במגילה כו'. ר"ל מגילת סתרים, אבל אינו פסוק בכל העשרים וארבע. והכי איתא בירושלמי, והביא משל דשני בני אדם שנפטרים זה מזה בשוה, זה הולך דרך יום לצד מזרח וזה הולך דרך יום לצד מערב, נמצא שרחוקים זה מזה מהלך ב' ימים, כן המשל בתורה:
16 כאילו שמעתם בו ביום. דאם לא כן היום למה לי:
17 אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה כו'. פי' כאלו אמר לאהבת ה', ויהי' א"כ ולעבדו דבוק עם אם שמע תשמעו אל מצותי. ומהראוי להיות ולעבדני, אלא שאין זה אלא דרשא בעלמא:
18 אלא אזהרה ליחיד כו'. ר"ל אי כתיב חד קרא ה"א על הציבור ולא על היחיד. אע"פ דכתיב בכל לבבך ובכל נפשך שהוא לשון יחיד, מ"מ הוה אמינא דדרך הקרא לכתוב ל' יחיד אף אם קאי על ציבור כמו שמע ישראל. וא"ת למה הזהיר גבי מצוה זו יותר ליחיד מבשאר מצות, דהא אין חילוק בין יחיד לרבים. וי"ל הואיל דבמצוה זו כתב הקרא טובות הרבה, תוספות דגן ותירוש ויצהר ועשב לבהמה וכו', שרוצה לעשות למי שמקיים המצוה הזו, לכך הוה אמינא דוקא לרבים אבל לא ליחיד, לכן צריך לרבות ליחיד. וקמשמע לן כי בעשותם המצות מאהבה יעשה גם עם היחידים כל הניסים האלה. רמב"ן: וכיון שאזהרה שבכאן קאי על רבים, אתי שפיר דלא כתיב בכאן ובכל מאודכם, כדלעיל דכתיב ובכל מאודך, משום דהכא מיירי בציבור, ואין מצוי שיהא ממונם חביב עליהם יותר מגופם לרוב הציבור, משא"כ גבי יחיד. מהרא"י:
19 עשיתם מה שעליכם כו'. רצ"ל למה כתיב גבי מצוה זו כך הרבה שכר, ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו', הא לעיל בפרשת בחקותי ויקרא כו ד כתיב ונתתי גשמיכם בעתם ותו לא. ומתרץ עשיתם מה שעליכם, כלומר שעשיתם ככל מה שעליכם לעשות, שלא היה לכם לעשות יותר מזה שהרי שמרתם מצותי מאהבה וחיבה, כדכתיב לאהבה וגו' ולעבדו, לכך אני אעשה מה שעלי ואשלם לכם שכר הרבה. רא"ם:
20 בלילי שבתות כו'. והא דנקט רש"י בלילי שבתות, ובגמרא דתענית כג. נקט לילי שבתות ולילי רביעיות, משום המזיקים ששולטין בשני לילות אלו. י"ל דרש"י פי' לפי הזמן הזה שאין המזיקים מצויים בינינו, לכן לא נקט אלא בלילי שבתות. והשתא אתי שפיר דנקט רש"י הטעם משום שהכל מצויין בבתיהן, ולא קאמר הטעם משום דשכיחי מזיקים. ולטעם ראשון קשה הל"ל בעתותם, כיון דכל הלילות שווים, לכן קאמר ד"א. ולפי ד"א קשה, תינח בזמן דשכיחי מזיקים, אבל בזמן דלא שכיחי מזיקים כגון בזמן הזה, מאי בעתו דכתיב בקרא, לכן קאמר גם טעם ראשון:
21 שיורדת על המלילות ועל הקשין. ר"ל מלקוש נוטריקון מלילות קשין. ולהאי טעמא לחוד קשה, הל"ל ומלילות, לכן צריך לטעם ראשון. ולטעם ראשון קשה הל"ל לקשיא, לכן צריך גם לטעם שני:
22 אתה תאספנו אל הבית כו'. רצ"ל מה ברכה זאת שהוא עצמו יטריח ויעשה ויאסף התבואה ולא יהיו לו עבדים ושפחות, ומתרץ אתה תאספנו ולא אויביך:
23 שלא תצטרך להוליכה למדברות. כלומר שלא תצטרך להוליך הבהמות לרעות במדברות ששם עשב למרעה בהמות, אבל יצמח בשדך עשב הבהמה. וזהו אליבא דרבי יהודה בספרי. ד"א שתהא גוזז וכו' אליבא דרשב"י, שמפרש עשב בשדך על עשב השדה, ולא על עשב הבהמות הצומח בתוכו. ופירש לבהמתך, וגם לבהמתך. שמרוב ריבויו גוזז ומאכיל לבהמתו, והנותר יותיר לדגן לבני אדם. משום הכי מביא רש"י שני טעמים אלו:
24 הרי זו ברכה אחרת כו'. רצונו לתרץ היאך מוסב ואכלת ושבעת אשלמעלה, וכי בשביל שיהי' מאכל לבהמתו הוא שובע. ומתרץ דלא מוסב אשלמעלה והרי זו כו':
25 לפרוש מן התורה כו'. משום דפירש וסרתם בכל מקום הוא לסור ממה שנצטוה לעשות שהן ממצות עשה, כדכתיב להלן יא כח וסרתם מן הדרך וגו', לא ממה שהוזהרו שלא לעשות, הלכך על כרחך צריך לומר דפירוש וסרתם לסור מן התורה שנצטוו לעסוק בה ויתחייב מזה ועבדתם וגו', מכאן אמרו שהפורש וכו'. רא"ם:
26 שהם אחרים לעובדיהם כו'. עיין בפרשת יתרו שמות כ ג ברש"י:
27 אף מה שאתה מוביל לה כו'. דאם לא כן יבולה למה לי, הא כבר כתיב ועצר את השמים ולא יהיה מטר, ומסתמא לא תתן יבולה הנהוג:
28 על כל שאר הייסורין כו'. רצונו לתרץ, וכי בשביל שלא יהא מטר והאדמה לא תתן יבולה בשביל זה יאבדו מהרה. לכן פי' על כל כו':
29 שגרמה לכם לחטא כו'. דקשה לי' מלת הטובה ל"ל, דהל"ל מעל ארצכם או מעל הארץ אשר ה' נותן לכם, ומה ליה להזכיר טובתם בקללה, אף כי מאחר שכתוב כבר והאדמה לא תתן את יבולה, וא"כ שקיל לטיבותה. אלא לומר שטובתה שהיתה טובה בשכבר הימים היא גרמה לכם לחטוא, לכך אגלה אתכם ממנה:
30 ואם תאמרו והלא נתנה ארכא כו'. וא"ת והלא נתן גם לישראל ארכא אחר שחטאו. י"ל דהכי קאמר כיון שתתמלא סאתם מיד יביא עליהם פורעניות, משא"כ גבי דור המבול אע"פ שנתמלא סאתם אפילו הכי נתן להם עוד ארכא, כדכתיב בראשית ו ג ויאמר ה' לא ידון וגו' מאה ועשרים שנה, ופירש רש"י אאריך להם אפי וכו':
31 לא היה להם ממי ללמוד כו'. והא דפירש רש"י לעיל בסוף פרשת בראשית שם ד אע"פ שראו באבדון של דור אנוש, שעלה אוקיינוס והציף שליש העולם, לא נכנע דור המבול ללמוד מהם. י"ל שסבורים היו שהי' מקרה בעלמא כיון שלא הציף אלא שליש:
32 אף לאחר שתגלו כו'. דאל"כ מה ענין זה אצל גלותם. ואין לומר דושמתם וגו' וכל הנמשכים אחריו מיירי בגלותם, אם כן מה זה שאמר באחרונה למען ירבו וגו' על האדמה וגו'. די"ל שתשובו לארץ ותאריכו ימים שם:
33 משעה שהבן יודע לדבר כו'. דאל"כ לכתוב קרא ולמדתם את בניכם ללמוד בם, לדבר בם ל"ל:
34 מצינו למדים תחיית המתים כו'. שהמתים עצמם יקומו וישבו בה:
35 אלא הדבק בתלמידים ובחכמים כו'. פירש, דאין לומר ולדבקה בו מה הוא רחום אף אתה תהא רחום, דהא כבר כתיב ללכת בדרכיו ופירש רש"י מה הוא רחום וכו'. אלא ע"כ לדרשא אחריתי הוא דאתא, כדפירש רש"י וכו'. ובזה יתורץ מה שמקשים למה לא פרש"י לעיל י כ בפסוק ובו תדבק וגם בפרשת ראה להלן יג ה בפסוק ובו תדבקון. ודו"ק:
36 עשיתם מה שעליכם כו'. אף כאן פירושו כדפרישית לעיל פסוק יד:
37 ת"ל לא יתיצב מכל מקום כו'. הכי פירושו, אי הוה כתיב איש לא יתיצב הוה אמינא דוקא איש, אבל השתא דכתיב לא יתיצב תחלה ואח"כ איש, אמרינן לא יתיצב מ"מ, ואיש לדרשא אחרינא אתא, כדפירש רש"י אפילו כעוג מלך הבשן: וכדפירש"י בגיטין עז: גבי ונתן בידה וכן בכמה מקומות חולין פח:. בשם מהרי"ץ: ועי"ל דכתיב כאן פחדכם ומוראכם וגו' על פני כל הארץ, כלומר כל העולם יהא מתיירא מפניכם, א"כ ממילא לא יתיצב מ"מ הוא, א"כ מה ת"ל איש, אפי' כעוג מלך הבשן. רא"ם: א"נ דקשה למה הוכפל הענין, דהא לעיל ז כד כתיב לא יתיצב איש בפניך וגו'. אלא לרבות אפי' כעוג וכו':
38 אפילו כעוג מלך הבשן. כלומר האיש המופלא בבריאותו ובגבורתו שיתיצב בפני כלכם, כההיא דעקר טורא ברכות נד:, לא יתיצב בפניכם:
39 לשון דאגה מימים רבים. אע"פ שרש"י פירש פחדכם על הקרובים וכו'. י"ל שרש"י בא לפרש ההבדל למה פחד נאמר על הקרובים ומורא על הרחוקים:
40 האמורות בהר גרזים כו'. רצל"ת והלא הקללות נאמרו לעיל בפרשת בחקותי ויקרא כו יד ולקמן בפרשת כי תבא כח טו. ומתרץ האמורות בהר גריזים וכו'. ופירוש נותן, מסדר לפניכם היום:
41 על מנת אשר תשמעו. רצונו לתרץ הל"ל אם תשמעו, כמו שכתוב אחריו והקללה אם לא תשמעו, דמלת אשר משמע שישמרו המצות בודאי, וזה אינו דהא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמיםברכות לג:, ושמא לא ישמרו. ומתרץ אשר תשמעו על מנת כו'. ובזה יתורץ מה שלא פי' מלת אשר במקום אם, כמו שפירש רש"י גבי ומולדתך אשר הולדת בראשית מח ו אם תוליד עוד, מדלא כתיב אם כמו דכתיב והקללה אם לא תשמעו, היה לו לכתוב גם כן אם, כיון דחד עניינא הוא, ומדשינה הכתוב וכתב גבי קללה אם וגבי ברכה לשון אשר, אע"ג דתרווייהו לשון אם הם, ע"כ צריכים אנו לפרש דהאי אשר, ע"מ אשר תשמעו ודו"ק. ובזה יתורץ קושיות הרא"ם שהקשה למה לא פי' רש"י אשר שהוא כמו אם, ולמה פי' שהוא כמו ע"מ אשר וכו', כיון שמצינו אם במקום אשר:
42 הרי הוא סר מכל הדרך שנצטוו ישראל. מפני שלשון הסרה הוא בכל מקום הסרת דבר מכל הדבר, כמו בראשית ד כג וישלחהו ה' אלקים מגן עדן, אע"פ שמלת מן מורה על מקצת:
43 מכאן אמרו כל המודה בע"א כו'. פי' מאחר שהדרך הנאמר פה מורה על כל התורה בכללה, ואמר אחר זה ללכת לעבוד אלהים אחרים, למדנו שהעובד ע"א ככופר בכל התורה כולה:
44 כתרגומו ית מברכיא כו'. כלומר הלוים המברכים לישראל. דאם הוא קאי על הברכה ממש למה כתיב ונתת, והרי אין בה ממשות, אלא קאי על הלוים, כלומר ונתת את המברכים לישראל, וזה הלוים. ועי"ל דאי קאי על הברכה ממש, א"כ יהיו כל ישראל הנותנים הברכה כלפי הר גריזים, ואינו כן, שהרי בפרשת כי תבא להלן כז יב כתיב שנותני הברכה הם הלוים לבדם. אלא הציווי הוא לכל ישראל שהם יתנו הלוים המברכים כלפי הר גריזים, אבל לא מפני שאין נופל בה לשון נתינה, כי מצינו ויקרא טז כא ונתן אותם על ראש השעיר שפירושו ג"כ בפה. הרא"ם:
45 כלפי הר גריזים כו'. דכתיב בפרשת כי תבא להלן כז יב-יג ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה בהר עיבל, א"כ ש"מ שישראל היו עומדים על הר גריזים והלוים בין ההרים עמדו:
46 הופכין פניהם ופתחו בברכה ברוך האיש וגו'. אע"ג שלא מפורש בפרשת כי תבא בקרא רק ארור האיש אשר יעשה פסל וגו', אבל לא נאמר ברוך האיש וכו', מ"מ כיון דכתיב הכא את הברכה ש"מ דהיה שם ברכה, ומסברא הוא שפתחו תחלה בברכה:
47 נתן בהם סימן. רל"ת דהא כל מקום שכתוב הלא, משמע שהוא סותר דבר, כמו שכתוב גבי אברהם ושרה בראשית כ ה הלא הוא אמר לי אחותי היא, אבל כאן אין לפרש שהוא סותר שום דבר, וגם אין פירושו כהלא הוא ברבת בני עמון לעיל ג יא שפירושו להחזיק ולאמת דבריו, שאין שייך כאן לאמת דבריו דהא קאי על נתינת הברכה והקללה. ומתרץ נתן להם סימן בהם, לכך כתיב הלא:
48 אחרי העברת הירדן כו'. פירוש מלת אחרי דבקה עם מלת הירדן, לא עם דרך מבוא השמש הבא אחרי'. ואמר הראיי' על זה, מטעם המקרא המוכיח על זה שהם שני דברים שננקדו בב' טעמים וכו':
49 וזהו לשון אחרי כל מקום כו'. פירוש של אחרי ביו"ד פירושו מופלג, כמו שפירש הרבה פעמים דכל מקום שנאמר אחרי הוא מופלג, פעם זמניי כמו גבי אברהם בראשית כב כ אחרי הדברים האלה, ופעם מקומיי כמו הכא:
50 להלן מן הירדן לצד מערב כו'. פי' והוא דיבור בפני עצמו, כאילו אמר הלא המה בעבר הירדן הרבה והלאה למרחוק, לצד מבוא השמש שהוא בצד מערבי:
51 שננקדו בשני טעמים אחרי נקוד בפשטא. פשטא הוא אחד מטעמים המבטלים, הנקראים מלכים, ומפסיק התיבה שלאחרי':
52 ודרך נקוד במשפל והוא דגש כו'. במשפל הוא הנקרא בלשוננו יתיב:
53 אחרי במשרת בשופר הפוך. שופר הפוך הוא הנקרא בלשוננו מהפך, שהוא כמו שופר. ונקרא משרת, פי' שהוא מושך התיבה לתיבה שלאחריו, משום הכי נקרא משרת, כלומר שהוא משרת לתיבה אחרת:
54 רחוק מן הגלגל. ר"ל דכל היכא שכתוב מול משמע נוכח שהוא כנגדו, אבל פעמים הוא קרוב ופעמים הוא רחוק, והואיל ונתן עוד סימן וכתב אצל אלוני מורה שפי' סמוך לאלוני מורה, ידענו שהנוכח האמור פה הוא רחוק, שאילו היה קרוב הל"ל אצל הגלגל ואלוני מורה:
55 שכם הוא כו'. רצונו לתרץ היכן מצינו מקום ששמו אלון מורה. ומתרץ הוא שכם כו'. ואע"ג דהתם בראשית יב ו משמע דשכם ואלון מורה שני מקומות הן כו', מכל מקום צריך לומר הואיל ונאמר ביאה אחת לשניהם משמע דמקום אחד הוא. דאי ב' מקומות היו, אם הוא בא לשכם לא בא לאלון מורה, אלא שהוא מקום אחד. והכי פירושו, ויבא עד שכם דהיינו עד אלון מורה. וע"ש בפירוש רש"י:
56 נסים של ירדן כו'. דאם לא כן הל"ל כי אתם באים אל הארץ וגו' וירשתם אותה ושמרתם לעשות וגו'. ועוד, דהא כבר כתיב פסוק כט והיה כי יביאך וגו', וא"כ כי אתם עוברים למה לי, אלא נסים וכו':